עד שנת 1968, המילה "אמפתיה" כמעט לא הייתה קיימת באנציקלופדיות, אומרת לנו פרופ' אוטה פרוורט.

היא מספרת שהמושג הזה "נולד" כדי להתאים מושג אחר, סולידריות, לחברה ששמה את הפרט במקום את הקבוצה במרכז. בכך הוא הפך את הרגש עצמו לפרויקט "פרטי" בו אנחנו בוחרים בעצמנו אל מי להפנות קשב.

זה כבר נראה לנו טבעי, היות והאמפתיה היא בחירה אישית ולא משרתת מחויבות קבוצתית, היא סלקטיבית ומנוהלת על ידי דימויים והשקפות. התרגלנו להרגיש בצורה מסוימת, עוצמת הרגש עוברת סינון של קווי גבול בלתי נראים.

וזה לא מפתיע, המלחין ריכרד וגנר ידע להזיל דמעות חמלה על סוס פצוע לצד פרסומם של מאמרי שטנה נוראיים. הרפרטואר הרגשי שלנו, היכולת שלנו להרגיש לעומק, אינו ערובה לסטנדרט מוסרי.

פרופ' אוטה פרוורט עמדה בראש המכון לחקר ההיסטוריה של הרגשות בברלין, אחת ממייסדות תחום המחקר הזה. היא חוקרת כיצד מה שאנחנו מכנים "רגש טבעי" או "אינסטינקט גופני" הוא למעשה תוצר של היסטוריה, סביבה ותרבות, ודורש מאיתנו למידה והפעלה.

כל רגש שאנחנו חשים, נושא תאריך ייצור, או קונטקסט "אדריכלי", אולי אפילו יש לנו מורה שלימד אותנו אותו איך להרגיש אותו.