כל העולם כולו מפה, על מפה כנקודת מוצא אצל שני הוגים הפוכים בתכלית.

גם הוגים שאינם מסכימים על דבר, יכולים להסכים שהמרחב משפיע עלינו פנימה, אבל זה תלוי בנקודת המבט.

נביא מצד אחד את ג'ורדן פיטרסון, הוגה שמרן, שמציג את המפה בספרו Maps of Meanings כמנגנון אוריינטציה בסיסי של המוח, מנגנון שהוא שיא למידה של דורות המשמש כמצפן עבור התנהגותנו המוסרית.

כל עוד המפה נהירה לנו ואנחנו פועלים בתוכה, הכל צפוי, הרגשות שלנו בשליטה ואנחנו לא "סוטים" מהדרך.

פיטרסון הצעיר ביקר בכלא בהיותו סטודנט לפסיכולוגיה וגילה לתדהמתו כמה הפער בינו לאסירים האלימים קטן בצורה מפחידה. אז הסיק, ההבדל ביניהם לא ביולוגי, לא תלוי באופי, אלא תלוי בסדר המציאות: האם יש מפה המקנה משמעות ונותנת אוריינטציה? או דיס-אוריינטציה, שמובילה לחציית גבולות?

גם אצל אדם רגיל, עם נתוני "פתיחה" רגילים, אם המפה תפסיק להתוות את הדרך, המוח יפרש את המציאות כאיום ויגיב בחרדה או באלימות. זו נפילה אל הכאוס, לדבריו.

מול פיטרסון, אנחנו מביאים את ההיפוך-האולי-מוחלט: ג'ודית באטלר, בספרה Giving an Account of Oneself, גם היא רואה בעיון בהגדרה העצמית מפה. אבל היא מרגישה שהמפה היא נקודת ההתחלה, לא המנוחה.

המפה היא חברתית, היא אוחזת בך, היא מציגה נורמות שמכתיבות לך מה נכון, אך לא את.ה ניסחת אותן. הסוכנות שלך חיה למעשה במאבק עם המפה ש"ירשת".

לדבריה, גם כשאת מנסה לתת דין וחשבון על מי שאת, כל זמן שאת "נתונה באותה המפה", לא תוכלי להצליח להתקדם, שכן אפילו השפה בה את בוחנת את עצמך אינה שלך. הכישלון "לספר את עצמך" עד הסוף הוא שמאלץ אותך לפנות אל אדם אחר. דווקא קיום המפה "מורשה" בראשנו, מזמן אותנו להיפרד ממנה כמה שיותר מהר.

פיטרסון רואה בקריסת המפה סכנה קיומית, באטלר רואה בה דבר אחר לגמרי: הכרה שמעולם לא היית אי, מהרגע הראשון אנחנו תלויים באחר. בראייה אחרת.

הם אולי ימשיכו להתווכח איפה נמצא הסדק, אבל מעניין כיצד המטאפורה של המפה חיה אצל שניהם בצורה חזקה ושונה כל כך.

שתי דרכים לחשוב על המפה כגורם מארגן, נוכל לבחון אותן כשנסתכל על הרחובות שלנו ונשים לב שבמקום מסוים, אנחנו מרגישים משהו.