העיר היא לא נתונים, היא קריאה.

העולם שסביבנו עסוק באובססיביות בצבירת נתונים, במדידת צעדים ובמיפוי תנועה. הערים המודרניות מנסות להפוך ל"חכמות" באמצעות תרגום החיים למספרים וסטטיסטיקה יבשה.

"איש ברחוב מכסה את פניו בידו". כל ניסיון לתאר את הפעולה הזאת כבר מפרש אותה: האם הוא מתבייש? צוחק? בוכה? מתפלל? מתעטש?

הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור הקדיש את חייו למאבק בניסיון לצמצם את האדם לנוסחאות. הוא טען שחוקרי מדעי החברה שמתקנאים… ב"נתונים גולמיים" כדי לעסוק בבני אדם, פשוט מפספסים.

הוא מתאר ניסיונות למצוא עובדות על אנשים, משהו אובייקטיבי חיצוני שאי אפשר לערער עליו. טיילור אומר בפשטות: אי אפשר לאלץ מישהו לקבל את הפרשנות הזאת. כל משפט שאנחנו מציגים נשען תמיד על רשת חבויה של פרשנויות קודמות (זה מעגלי משהו).

אז אם אין נתונים נטולי פרשנות, איך אפשר בכלל לדבר על משהו במשותף? הקהילה שלנו לא נולדת מתוך הסכמה או דעות זהות, אלא מתוך רשת משמעויות ומושגים שאנחנו חולקים ומפתחים יחד.

קהילה ששרויה בקרע עמוק היא לא קהילה ש"אין לה שפה משותפת", אלא קהילה שחולקת אוצר מילים כלשהו שמאפשר את הקיום של הקרע. זו נקודת פתיחה טובה בהרבה ממה שזה נשמע.

אז מה שהעין הטכנולוגית יכולה לפרש רק כסיכה על מפת GPS ניתן למעשה להציג כפתח לעולם מלא. מאחורי כל נקודה שוכב פשר פנימי, זיכרון, פחד, או רגע של נחת. רק קריאה אנושית יכולה "לפענח" את הפשר.

המחשבה לקבל אוריינטציה דרך "דאטה" או מידע-גולמי היא תמימה. הגישה הפרשנית תגיד: המפה היא איך שאני מבין את המרחב, וכדי להראות שמשהו בהבנה שלי אולי לא נכון, תהיה חייב להציע פרשנות "טובה יותר". ובכן, למה אנחנו יכולים לקרוא "פרשנות טובה יותר"?